זהו מבחר מסיפוריו של יואל הופמן, סופר מיוחד במינו, מתרגם וחוקר תרבות ושירה יפנית. הופמן תמיד היה דמות מסקרנת וחידתית, וקשה להגדיר את הכתיבה שלו או להשוות אותה לכתיבתם של אחרים. הסיפורים בקובץ הזה כמעט חמקו מעין הקוראים, אבל אחיינו ירמי הופמן גילה אותם במקרה, ולאחר מכן תרגם מאנגלית וערך בצוותא עם המחבר.
ספרון דקיק וחביב שמחציתו פתח דבר ואחרית דבר ומה שבאמצע הם 10 סיפורים קצרצרים, 'סיפורונים' לפי יגאל שוורץ.
הסיפורונים הם על עולמו של הילד יואל הופמן. רגישים, מלנכוליים, מלאי געגוע למה שלא היה וגם לא יהיה. הילד והסובבים אותו בולטים באי יכולתם לתקשר. נותרת תחושת ההחמצה. ואם החיים כל כך אפורים, אז טוב שיש הומור שמעלה חיוך דק. כדאי לקרוא ביום גשום.
קריאת הסיפורונים היא כל כך מהירה, שאחרי שמתחילים כבר שואלים: מה, זה נגמר? חשבתי שהם יעמדו בפני עצמם וקצת התאכזבתי. מה שנהדר כמובן הוא ההקשר: אלה סיפורים שיואל הופמן כתב בשנות העשרים שלו, עשרות שנים לפני שפרסם את הרומן הראשון שלו. הסיפורונים נשכחו ונמצאו שוב רק בערוב ימיו על ידי אחינו שיחד אתו הכין אותם לפרסום. מי שקרא את ספריו של יואל הופמן, כמוני, ייהנה מלראות איך התחיל בכתיבה. תענוג לראות בהם את הניצנים של מה שפרח בהדר בספריו המאוחרים: הסגנון המקורי, ההומור, השונות המרתקת.
אם זה הספר הראשון של יואל הופמן שאתה קורא, אל תתייאש: הספרים הבאים שלו הם משהו שכמוהו לא קראת מעולם! ראה בספר הזה הקדמה להפתעה שמחכה לך!
הספר הזה חיכה לי בערימת הספרים לקריאה כבר למעלה משנה. רק אחרי הקריאה קראתי באינטרנט שהוא נפטר לפני כמה שבועות. זה מקרה שעכשיו היה לי צורך לקרוא אותו? עצוב שיואל הופמן איננו. תודה, יואל הופמן, על היופי של ספריך, יופי שנגע בי.
סיפוריו של הופמן בקובץ זה הם למעשה שיכתוב כמעט מדויק של מירב החלקים מסיפורו הקצר curriculum vitae מתוך ספרו הראשון של הופמן, ״ספר יוסף״. אין שום חידוש בגרסה זו. ההקדמה שהוסיף ירמי הופמן מרגישה כמו ניסיון למשוך את הקוראים שמכירים ואוהבים את הפרוזה הנהדרת של הופמן באצטלה של אוצר בלום. אלא שהאוצר כלל לא בלום, וכל מי שקרא את ספרו הראשון והנהדר של הופמן יזהה מיד את ההונאה. על החטא הזה נוסף גם פשע, כאשר יגאל שוורץ הוסיף אחרית דבר שאינה מוסיפה דבר באחרית. מסה צולעת שאינה מחדשת כלום ומבזבזת את זמנו של הקורא. לפחות שם שוורץ היה מספיק ישר להודות שלמעשה אין כל חידוש ממשי בסיפורים, מה שמעלה את התמיהה לגבי אחיינו של הופמן, ירמי, האם לא ידע שהסיפורים הינם זהים כמעט לגמרי לאותם סיפורים ישנים, כאשר הכריז בפתח הדבר שמדובר בכתב יד שנמצא באנגלית ושהמקור העברי שלו אבד�. לעניות דעתי מדובר בניסיון להונאת ציבור הקוראים שמכיר ואוהב את סיפוריו של הופמן. חבל מאוד, וגם לא יפה בכלל.