ŷ������

... לא שום דבר מסודר, עקבי, לא מילים, לא דיבורי הכנה, לא הצהרות, אף לא פרשנויות נרחבות, רק זאת: כמה תמונות אילמות בקושי נעות, נראות מרחוק ...
-- עמוד 31

ושוב פסקאות עמוסות, צפופות, בקושי נגמרות; ושוב מחסור מכוון, מהתל, קמצני בסימני פיסוק; ושוב מעברים חדים, פתאומיים בין סצנות, מקומות וזמנים, בתוך סוג של שטף תודעה מקוטע. ולא, אל תחפשו כאן עלילה נרחבת, דיאלוגים שנונים או דרמה קיצונית. הספר הזה חוזר ומשוטט כל הזמן באותן הדרכים, סביב לאותן תמונות, אותם עניינים, אותם רעיונות שוב ושוב. הספר הזה הכתיב קריאה איטית, מסורבלת מעט (אך כבר התמודדתי עם גרועים ממנו מהיבט זה).

ויחד עם זאת הכתיבה מופלאה. מדוייקת כל כך. יותר ציור מאשר סיפור. קוראים מספר שורות ועוצרים לעכל, מרגישים מנומנמים מרוב שביעות רצון, חשים שתאוות הקריאה באה על סיפוקה באופן נהדר לגמרי. והזמזום הטורדני הזה באוזן בזמן הקריאה. מה הוא לוחש לי? אה, שאפשר וזהו כנראה הדבר החמקמק הזה שמכנים "ספרות טובה".

וכן סימון קיבל פרס נובל. אבל אל תתנו לעובדה זו להרתיע אתכם. אכזבות לא צפויות כאן, הפרס היה מוצדק ביותר.

נ.ב. כמעט שכחתי לציין שתרגומו של בסוק הוא ממש מלאכת מחשבת. ואכן, אינני קורא או מבין צרפתית. אבל לפעמים מספיק לקרוא את הנוסח העיברי בכדי להבין שבפננו תרגום מופת.